בחג שבועות זה יש לנו הזדמנות ליטול חלק ממשי בגילוי הקדושה בעולם
חג השבועות ידוע בשמותיו הרבים: חג הקציר, חג ביכורים, מתן תורה ועצרת, ויש כאלו שיטענו בתוקף שגם את השם "חג המים והגבינות" צריך להיכנס לרשימה.
שמות החג מבטאים אירוע או מצב מיוחד של עם ישראל בתקופה הזו של השנה. אולם, מה משמעותו של השם "חג השבועות"? מדוע עושים חג שנושא שם של פרק זמן מסוים?
באופן פשוט, שם זה רומז לסיומם של שבעה שבועות תמימים אותם מנינו בספירת העומר. תשובה זו קצת קשה שכן המצווה היא לספור ימים ושבועות גם יחד ומדוע לא נקרא לו "חג חמישים הימים"? ובכלל מדוע לקרוא לחג על שם שבועות שעברנו וספרנו כבר, מה זה מלמד אותנו? כיצד זה מבטא את מהותו של חג מתן תורה, זמן קציר החיטים, הבאת לחם הביכורים, ותחילת זמן הבאת ביכורי הפירות?
אם נעיין בלוח השנה שלנו, נראה שכמעט לכל פרק זמן יש משמעות אסטרונומית. יום עובר כאשר כדור הארץ סובב על צירו, חודש כאשר הלבנה משלימה את הקפה ושנה היא הקפה של כדור הארץ סביב השמש. כך גם את שעות היום אנחנו יכולים לדעת על בסיס הסתכלות על מהלך השמש ברקיע.
אולם, לפרק הזמן של שבוע ימים שבסופו שבת קודש אין שום ביטוי אסטרונומי! סיבוב כדור הארץ סביב צירו 7 פעמים, לא מקבל את ביטויו בגרמי השמים בצורה מיוחדת. שום אירוע שמימי-גשמי לא יכול להצביע על הגעתה של שבת המלכה.
למרות זאת, כל האנושות כולה סובבת סביב אותו שבוע, כדברי הכוזרי "השמעת על אומה שחולקת בשבוע הידוע, שהתחלתו מיום ראשון והשלמתו בשבת, היתכן שישוו בזה אנשי הצין עם אנשי איי המערב מבלי התחלה והקהל והסכמה?". מה מסתתר מאחורי הקביעה שכה התפשטה באנושות? טעם הדבר נעוץ בעובדה כי "שבת קביעא וקיימא". שבת קבועה, קיימת ותמידית. לא תלויה באדם, לא בגרמי השמים, ולא בשום דבר נברא, היא תלויה אך ורק ברצונו של הקב"ה. שבת היא יום של התגלות אלוהית, בשביל שאנחנו נוכל לקדש את המציאות בתורנו.
מכאן נוכל להבין מדוע חג שבועות מורכב מספירה של שבעה שבועות מחד ומארבעים ותשעה ימים מאידך. הרי יש לשאול, מה פשר הדואליות הזו? וכי אנחנו צריכים שהתורה תעשה לנו חישובים מתמטיים? מה הצורך בשני פסוקים שלכאורה אומרים לנו אותו דבר: "שבעה שבועות תספור לך", וגם "תספרו חמישים יום"? לפי המדרש המטרה הגדולה של ספירת העומר היא לעורר בנו השתוקקות למתן תורה, השתוקקות למצב בו נהיה זכאים לחסד הגדול שהושפע עלינו בפסח.
אותה ההשתוקקות מתחלקת לשני חלקים שונים: חלק אחד, הוא השתוקקות הימים. השתוקקות יומיומית להתקדם ולנסות להיות ראוי. מתוך הפעולה האנושית שנמדדת בימים, "ביומו תתן שכרו". השתוקקות שקשורה לגרמי השמיים, כיוון שהיא מבטאת התקדמות טבעית.
אך ישנה עוד השתוקקות אחרת לחלוטין, שהיא השתוקקות השבועות. זוהי השתוקקות למה שלא כבול בשום צד למציאות הטבעית, השתוקקות שמתעלה מעל כל מחזוריות והגבלה – ההשתוקקות לחירות האמיתית. "אל תקרי חרות אלא חירות". השתוקקות להמשכיות של עם ישראל, המתעלה מעל כל הגיון. השתוקקות למרד נגד אימפריות אימתניות הפוגעת בכל הקדוש לאומתנו. זוהי הסתכלות הרואה בשועלים שבהר הבית, ניצני גאולה. להסתכלות כזו עלינו להשתוקק גם בחיינו.
מאבקי השבת המתחדשים מעת לעת, הם הזמנה בשבילנו לברר את קישורנו לאותו קודש עליון. בחג שבועות זה, שבא אחרי שבע השתוקקויות שונות, שבע מדרגות המתנשאות מעל הטבע, יש לנו הזדמנות ליטול חלק ממשי בגילוי הקדושה בעולם הזה. לצד מאבק בלתי מתפשר בצביונה האלוהי של השבת, עלינו לנסות להיות זכאים לגדולה האינסופית שהשבת מופיעה בעולם ולהופיע אותה בחיינו.
