בפרשות שלנו העוסקות בבניית המשכן, אנו מוצאים מילה אחת בעלת שתי משמעויות שונות לחלוטין, המופיעה פעמים רבות, וזו המילה "בד". הבד מופיע בהקשר של בדי הארון, בדי השולחן ובדי והמזבח – הכוונה לאותם מוטות בהם נשאו את כלי המשכן. ובמשמעות שניה המילה בד מופיעה בבגדי הכהונה – מכנסי בד. מה הקשר בין שתי המשמעויות? ומדוע שתיהן מופיעות דווקא בהקשר למשכן?
בספר ראש מילין, בו עומד הרב קוק על משמעויות האותיות, הניקוד, הטעמים והשרשים של שפת הקודש, מבאר הרב קוק את השורש "בד". השורש של המילה זה "בדד" – בדידות ופרטיות. הפרט הבודד מהווה ענף מהכלל, ולכן ענף של עץ מכונה בד, ומתוך זה מגיעה המשמעות של בדי המשכן – אותם מוטות עץ, בהם נשאו את כלי המשכן.
ממשיך הרב לבאר, שהיסוד של כל שקר זה ניתוק של הפרט מהכלל, או אי התאמתו של הפרט לכלל, ומשום כך השקרן מכונה "בדאי". כל שקר זו הצגה חלקית של הפרטים, תוך התעלמות ממבט כללי על המציאות. כמו למשל חטא המרגלים, בו המרגלים אמרו אמת בלבד, אבל זו היתה אמת חלקית ולכן זה היה שקר מוחלט. ובאופן הקיצוני ביותר, זוהי למעשה כל המשמעות של עבודה זרה. עובד ע"ז מזהה כח עוצמתי במציאות ועובד לו, תוך התעלמות מהמבט הכללי יותר – שהקב"ה הוא זה שמעניק כח לכל הכחות – הוא בעל הכחות כולם.
בד אינו יכול לצמוח לבד, ואף אינו מסוגל לחיות בכחות עצמו. הוא חייב להיות מחובר לגזע, ואף אותו גזע אינו יכול לחיות בלי יניקה מהאדמה. כך אין לשום פרט כח חיים אם אינו מחובר לכלל, והכלל יונק חיים ממקור החיים – מהקב"ה.
המצורע שאומר לשון הרע יושב "בדד מחוץ למחנה". כשאמר לשון הרע חשב על עצמו בלבד, תוך התעלמות מהנזק שיגרם לזולת, ולכן מידה כנגד מידה הוא משולח להיות בודד מחוץ למחנה. וכפי שאומר התלמוד במסכת ערכין (טז:) "הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".
גם השורש של המילה "בד" מורכב משתי אותיות – בי"ת ודל"ת. בי"ת זהו הבית, המקום הפרטי של האדם, וכשהוא גם סוגר את הדֶלֶ"ת אין יותר פרטי מזה.
המשמעות הנוספת של המילה בד, אלו הבגדים העשויים מבד. כל בגד רק אדם אחד מסוגל ללבוש, וכל בגד מתאים לכל אדם לפי מידותיו, תפקידו, ואורח חייו הפרטיים. ובמובן עמוק יותר, הגוף הוא הלבוש של הנשמה, ומה שמבדיל בין אדם לאדם אלו הצדדים החומריים, שהרי בנשמות הכל אחדות אחת. א"כ, כל הפרטיות נובעת מתוך הגשמיות, מתוך לבוש הבד.
את הקודש אין האדם מסוגל לתפוס באופן הכללי והאינסופי שלו, משום שאנו בשר ודם קרוצים מחומר (איוב לג, ו). הדרך היחידה שלנו לתפוס משהו מהקודש, זה באמצעות לבושים של האידאלים הנשגבים לתוך עולם המעשה, וע"י התפרטות של הכלל הגדול למעשים ולרעיונות פרטיים.
התפקיד של הכהנים, אנשי הקודש, זה להוריד את העולם העליון הרוחני ולחבר אותו לכל יהודי ברמה המעשית. בשביל כך הם נדרשים ללבוש מכנסי בד, וכשאוחזים את הקודש הם חייבים בדים לשאת את הקודש. ובמיוחד כשמדובר על התורה בעצמה – בשונה מהשולחן והמזבח, בהם היו הבדים רק בשעת נשיאתם, ביחס לארון ישנו לאו מפורש "בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ" – גם לאחר שהארון נכנס לקודש הקודשים הבדים נשארים מחוברים.
התפקיד של אנשי התורה זה להוציא מכלל התורה את כל הפרטים הלימודיים והמעשיים מחד גיסא, ומאידך גיסא חייבים לדאוג לכך שכל יהודי פרטי יהיה מחובר לכלל ישראל ולקדושה הכללית, הבאה לידי ביטוי יותר מכל בבית המקדש.
וכך ניתן להבין את תחילת הפרשה – הקב"ה אומר למשה רבינו "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". כפי שאומרים רבותינו, זו הפרשה היחידה מלידתו של משה רבינו ועד סוף התורה ששמו של משה רבינו לא מוזכר, כי קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת. משה רבינו אמר "ואם אין מחני נא מספרך", והקב"ה מחק אותו מהפרשה הזו. אך ניתן לשים לב, שדווקא זו הפעם הראשונה בתורה שהקב"ה אומר למשה רבינו לצוות לעמ"י. אם כן, אפשר לומר שמשה רבינו ביטל את כל הפרטיות שלו לטובת כלל ישראל, בשעה שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", ובזכות זה הוא מסוגל לחבר את כל עמ"י – "תצוה" מלשון צוות.
והציווי שהוא מצוה את עמ"י זה להכין שמן זית זך. את השמן מכינים בבית הבד – עוד פעם בד! כל בית הבד נקרא כך על שם הקורה הכבידה שמניחים על הזיתים על מנת להוציא מהם את השמן. כלומר, הבד מחבר את כל הזיתים הפרטיים והופך אותם לשמן מאוחד שיביא אורה לעולם.
אם כן, נמצינו למדים שלשבט לוי, ובראשם משה רבינו, ישנו תפקיד כפול. מצד אחד, לקחת את התורה בכללותה ולתרגמה לכל פרטי החיים, ומצד שני לאחד את כל הפרטים הבודדים בעמ"י לעץ חיים אחד.
התפקיד הזה אינו של שבט לוי בלבד, אלא של כל יהודי הקשור לתורה, כפי שהרמב"ם אומר בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יג), להעביר את המסר הזה לכל עמ"י.