פרשתינו מאריכה בסיפור תולדותיו של יצחק, יעקב ועשיו בניו. בשונה מתולדות אברהם אבינו בהם היה ברור מלכתחילה שיצחק הוא הממשיך, "כי ביצחק יקרא לך זרע", בפרשה זו לא מבואר חד משמעי מי ימשיך את יצחק אבינו. יותר מזה, ישנם אפילו פסוקים המתארים נטייה לעשיו: "ויאהב יצחק את עשיו…", ולכן יצחק רוצה לברכו.

הפרשנים דנו בסוגיה מדוע יצחק העדיף את עשיו. ברור לנו שיצחק אבינו לא היה פתי, וידע שיעקב יותר צדי'. ככל הנראה ליצחק אבינו היו שיקולים אחרים ובגללם חשב שעשיו יותר מתאים להמשיך ולהפיץ את דרך אברהם אביו – כל זאת, רק עד מעמד הברכות. בשעת הברכות יצחק מברך את יעקב כממשיך דרכו: "יעבודך עמים וישתחוו לך לאומים. הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אימך". אף שיצחק מכתיר את יעקב כממשיך דרכו העיקרי, בברכת יצחק לעשיו "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך" מעניק יצחק לעשיו ברכה מיוחדת שתאפשר לו במצבים מסוימים להסיר את עליונות יעקב.

רש"י מבאר "כאשר תריד – לשון צער. כאשר יהיה לך פתחון פה להתלונן על הברכות שנתן ליעקב, וזה כאשר בני ישראל לא ישמרו את התורה, תהיה לך סיבה מוצדקת לטעון מדוע יעקב עליון עליי, אז תפרוק עולו מעליך, אבל לא כעת כשיעקב צדיק ויש לו עדיפות עליך". הראי"ה קוק בחומש הראי"ה מפתח רעיון זה:

"הנה זה היה כח עשיו וברכתו שיצליח לו הטבע כבחירתו ויותר זכה לזה מצד קיומו מצוות כיבוד אב, שאם היה עושה מצד רצון ה' היה זוכה לדבר יותר נשגב, אבל הוא לא עשה כן, רק מצד טבעו, על כן שכרו מידה כנגד מידה, שיצליח לו כל זמן שהטבע שולט בעולם". הרב קוק מבאר שכל התנהלותו של עשיו היתה על פי דרך הטבע ולא מתוך מגמה לעשות רצון ה', ואף זה המניע שלו לכיבוד הורים, שהטבע מחייב לכבד את ההורים שדואגים לנו, ולא הכניס בכך שיקולים של רצון ה', וזה היה כל עניינו והילוכו של עשיו על פי טבע העולם.

כיוון שכך, זכה עשיו לברכה שהתנהלותו תצליח כאשר הטבע שולט בעולם ובזה יש לו יתרון על שאר אומות העולם, ששאר האומות אפשר להתנהל איתם ולגבור עליהם גם בדרכי הטבע ע"י השגחה פרטית מהקב"ה, אך עם עשיו לא כך. לא רק זאת, לפי הרב קוק "ועל כן תוקף הצלחתו תלוי בחורבן ירושלים שבעוונותינו הרבים אז שערי הניסים ננעלים". כל זמן שעם ישראל לא נמצא ברום מעלתו הרוחנית, במציאות בה בית-המקדש עומד על מכונו וישנה הנהגה ניסית, לא יוכל יעקב לעשיו.

"הברכה נגררת אחרי הבכורה אבל תלויה בבחירה", יעקב נתברך כיוון שהקדים מעשים טובים לזכות בברכה, ויצחק התנה את קיום הברכה בזכויות המביאות אותו להיות ראוי לברכה. במקום אחר מציין הרב כי 'עניין הברכה הוא לפי עניין חיצוניותם של ישראל שהיא הנראית גם לאומות העולם כי עצם מעלתם של ישראל איננה מושגת כלל לאומות העולם, עד שיהיו מקבלים על ידי זה עבדותם וכבודם".

אומות העולם לא מוכנות להשתעבד לישראל כאשר ישראל לא במעלה גבוהה לפי הבנתם, ורק כאשר ישראל נראים במצב ראוי הם מוכנים להישמע להם – כמו שהיה כאשר עם ישראל היה מסודר בארצו עם ביהמ"ק וכל תכסיסי המלכות. דווקא במצב זה יתקיים הפסוק 'יעבדוך עמים', מתוך הסכמה והערכה אלינו.

ברכת יצחק לעשיו, איננה דבר של  מה בכך רק לרצות ולהשתיק את עשיו, אלא הוא אכן קיבל כח גדול ומשמעותי, המאפשר לעיתים לגבור על יעקב, וזאת אם ח"ו יעקב לא יעמוד במדרגתו הרוחנית, וכלשונו של הרב "תנאי התנה האב המברך והיה כאשר תריד ופרקת עולו… הברכה  (ליעקב) תלויה במעשיו". יצחק אבינו, על ידי ברכתו לעשיו, יצר מציאות של שני לאומים ממעייך יפרדו ולאום מלאום יאמץ, וזה שורש המאבקים בין בני ישראל לבני עשיו בעולם.