לא מזרחי ולא מערבי – על החלוקה העדתית בישראל – מאת ראש הישיבה הרב אליהו זייני שליט"א

פורסם במוסף "שבת" מקור ראשון, פרשת שמות, תשע"א

החלוקה בעם אינה לספרדים ולאשכנזים. יש יהדות המערב, יהדות המזרח ויהדות צפון-אפריקה. כדי להבריא יש להכיר בשלושת קודקודי המשולש, ביתרונות ובחסרונות, ולהגיע לסינתזה שלא מתוך ויתור על התרבות הייחודית

הבאבא סאלי, 1930

הזהות היהודית היא כתונת פסים שנקרעה לגזרים עם פיזור עמנו לפני אלפיים שנה. צבעים מסוימים מצאו עצמם גולים בגלות אדום, ואחרים בגלות ישמעאל. כמאמינים, אנו מזהים בתהליכים אלה את יד ההשגחה הא-להית הדוחפת לבירור ולחידוד של זהויות ספציפיות אלה לטובת עמנו, ובד בבד לצורך השפעה על העולם כולו, השפעה שהייתה אפשרית בכל איזור גיאוגרפי רק דרך צינורם של גוונים מיוחדים. בזהותו החובקת כול, כיסה עם ה' עולם ומלואו.

אלה מתוכנו שמצאו עצמם תחת 'אדום' עוטרו בכינוי 'יהדות אשכנזית' ואלה שתחת 'ישמעאל' בכינוי 'יהדות ספרדית'. שני קרעי הכותונת הזו שבים ומנסים לחבור יחדיו בשובנו לארץ מולדתנו, אלא שכדרך העולם קמטים מסוימים עדיין פוגעים באסתטיקת אצטלה זו, משום שהאחים המפוזרים על פני תבל וההיסטוריה עדיין לא הצליחו לעמוד על אופיו של כל צד עד תום וחוט התפירה לא עבר בכל מקום באופן הנכון.

הספרדיות נמחקה במדינה

הסערות הפוליטיות האחרונות עוררו שוב תשומת לב לבעיה זו שלא זכתה לפתרון נאות. בכאב  אנו חייבים להצהיר לפני כל דיון שהיהדות הספרדית 'נמחקה' כליל מנוף מדינתנו. אין ה'אשמה' תלויה בצוואר אחד בלבד. יהדות זו, שלא זכתה כאחותה האשכנזית להתפתח בחיק העולם המערבי, בהגיעה אל חוף מדינתנו מצאה עצמה נטולת כל אמצעי התגוננות בפני הסכנות האורבות מצד עולמו של עשו. ובעיקר, בפני השימוש השיטתי ב'אלימות', קרי, ההתבססות על עוצמה בלבד, תהיה זו עוצמה מעמדית, כלכלית או אינטלקטואלית, ולכן נכנעה בכל התחומים. כך גם מול ההתנהגות המחפירה של מפ"ם ומפא"י כלפי כל מה וכל מי שריח יהדות נדף ממנו. לאור זה, קשה לדבר כיום על 'יהדות ספרדית' במדינת ישראל. אני חש לעתים כאחד השרידים הבודדים של מוצג ארכיאולוגי. אלא שיחד עם זה, חושבני שאין הזהות היהודית-ישראלית יכולה להרשות לעצמה לוותר על שום חלק מעצמה, ולכן מחובתה להשיב לעצמה את כל חלקי אוצרה הרוחני.

גדולי האומה כבר התבוננו בבעיה הקריטית הזאת. הראשון שהעז להתמודד איתה היה הראי"ה קוק. במאמרו המפורסם 'לשני בתי ישראל', הוא הזמין, ואף חִייב, להתבונן במהותם של שני אופני גילויה של התורה בישראל, שהאירו את בתי המדרש באלף השנים האחרונות. אני מבחין במאמר זה בבסיס ראשוני בלבד לקראת דיון ממצה, בסיס שאמנם יש בו משום זכות הראשונים של הענק הפותח, אבל יחד עם זה זועק ממנו אי-דיוק חמור – אף אם נניח לרגע בצד את יהדות תימן, שגם היא עומדת ברשות עצמה במובנים מסוימים, לא מדובר בשני בתי ישראל, אלא בשלושה.

הבחנה זאת היא בנפשו של כל מי שרוצה להבין את המציאות הישראלית, ועוד יותר בנפשו של מי ששואף להביא מרפא מה לתחלואיה. הגיעה העת להכיר שלא כדברי הראי"ה קוק זצ"ל ולא כדברי הרב עובדיה יוסף ייבל"א, אין רק יהדות המערב ויהדות המזרח, אלא יש בעמנו שלושה מוקדי תרבות השונים מהותית לא רק בתכונותיהם, אלא אף בתכניהם ובגישתם אל הקודש ואל עבודת הקודש: יהדות המערב, יהדות המזרח ויהדות צפון-אפריקה, ו'המשולש' לחלוטין שווה שוקיים.

מוטל עליי חוב להודיע קבל עם ועדה שגישתו של הרב יוסף היא בעינינו גישה חדשה, או אם תרצו כזו המייצגת את גישת יהדות המזרח, אבל בשום פנים ואופן לא גישתה של יהדות ספרד, לא בתחום הפסיקה ולא בתחומים רבים אחרים. לדוגמה, פסיקתו מושתתת כולה על הבסיס הכמותי, ללא כל הבחנה בין חכם לחכם, ללא כל הבחנה בין דייקנותה של טענה זו לטענה מבוססת פחות, והיא זרה לרוח היהדות הספרדית. עם כל הכבוד הראוי, דרכו האנציקלופדית מטבעה אינה מצליחה להימלט מסתירות לוגיות, משום שאין ביכולת אנוש להקיף את הכמות שהיא מקיפה, ויחד עם זה לבחון את שורשיה של כל שיטה ושל כל גישה. די בהצלבות פשוטות כדי לחשוף חיסרון זה. ובאשר להגות, לפילוסופיה ולמדע, אין יהדות המזרח מצליחה, וזאת מאז תקופת הגאונים, להעמיד שורה של דמויות מסוגם של ר"ש אבן גבירול, ר"י הלוי, הרמב"ם ועוד.

הלוואי שהיו ליטאים

אי-הכרה בקיומם של שלושה מוקדים בעמנו משבשת את הדיון ומסִבה נזק לעתיד עמנו, משום שאין משקמים בריאותו של חולה – והחולה הוא המציאות הישראלית כולה – באבחון מוטעה. בשלב מסוים, הספרדים שחשו שזהותם נמחקה נחלצו לשקמה והקימו את ש"ס. כעת נשמע מכל עבר: "הש"סניקים הפכו לליטאים!". אאכזב רבים, ואומר שההאשמה זו מגוחכת שאין כדוגמתה. אם אכן נכון שאימצו את הקשיחות המיוחסת משום מה לליטאים – הרי שאת דרך הלימוד הליטאית, קרי, הדרך הלימודית המיוחדת, המעמיקה והיסודית, תוך עמידה על ניתוח אנליטי מעמיק, הם עדיין רחוקים מאוד מלאמץ.

יליד אלג'יריה אני, ובא ממשפחת רבנים עתיקה בת מאות שנים. מורי היה החכם דהאן זצ"ל, אחרון גאוני התלמוד במרוקו. חכם זה, יליד 'עיר התלמוד' שם, מרקש, התאפיין בכושר דיוק וניתוח אנליטי שהיה דומה בכול מכול לזה של חכם ליטאי קלאסי (ואף זכה משום כך לכינוי 'הליטווק ממרוקו'), וכל זה על אף שעד ערוב ימיו לא בא במגע עם חכמים ליטאים. קשוח בדרישותיו האינטלקטואליות והדתיות היה, ולא היה מבייש שום חכם ליטאי. כעדות לכך הוא מונה לראש ישיבה בגיל עשרים על ידי הרב אהרן קוטלר, ראש מועצת גדולי התורה בארצות הברית, רק למשמע שיעורים שנתן בנוכחותו. אבל בנוסף לכך, ואולי נכון יותר לומר למרות זאת, הוא היה פתוח לכל חידוש, ובתנאי שיהיה מושרש במסורת של תורה אמיתית ועתיקה, ואז ללא היסוס היה משבצו לתוך תורת אבותיו, כגון כל גילוי מהגניזה הקהירית שהיה מגיע לידיעתו.

תכונה זו ירשתי ממנו, ובישיבתי הנני משתדל להנחיל לתלמידים את אותה דרך לימודית של התלמוד, שבה הדייקנות בלשון התלמוד, החוברת לניתוח מעמיק, מתלווה לעיון בשורשי מאמרי רבותינו, דרך ההכרה בהשתלשלות כל הנמסר לנו לגבי כל נושא ונושא לאורך כל הדורות. אינני מרשה לתלמידיי לפסוח על שום תקופה בהתגלותה של תורה-שבעל-פה. על דברי התנאים להיות מושרשים במקרא, דברי אמוראים בדברי תנאים, גאונים באמוראים, ראשונים בגאונים וכן הלאה, ופשיטא שאין מקום למחוק במחי יד כחמש מאות שנה של גאונות.

למרבה הפלא, לאחר שבמשך שנים רבות חינכתי תלמידים רבים ללימוד זה, לימוד שהתגבש מכל מה שקיבלתי מרבותיי, גיליתי בקוראי במאמרו של הראי"ה קוק על הנצי"ב רבו שזו הייתה בדיוק שיטת לימודו. לכן, נא אל תאשימו את אנשי ש"ס במה שהם מחקים אולי את הצדדים הפחות מחמיאים של היהדות הליטאית. הזמינו נא אותם ללמוד כליטאים, הם יהיו בלי ספק יותר 'ספרדים' דווקא. המהפכה הלימודית של הגר"א באירופה היא בדיוק זה. ואם על זה יוסיפו את מסירות נפשם העילאית של תלמידי הגר"א בגאולת הארץ, שלצדם פעל הגאון רבי אלעזר בן טובו ממרוקו, אנחנו נזכה במהרה לארץ-ישראל השלמה, במקום האסון של אוסלו שבו הם תמכו, בניגוד לגישתם של כל חכמי הספרדים לדורותיהם.

לא 'עשירון עליון'

עמנו אינו מזרחי ואף לא מערבי, הוא סינתזה של שניהם. בהיצמדו לעברו ולשורשיו הוא מזרחי, אבל ביכולתו וברצונו להיות פתוח לעתיד הוא מערבי. פתיחותו זו אינה בסיס ולא תהיה בסיס לרפורמה, משום שלא החיים והאופנה יקבעו את הערכים, אלא עקרונות העבר ילבשו, אם יידרש, צורה חדשה ומותאמת, תוך בדיקה עצמית מתמדת, על מנת שלא נסטה ימין ושמאל מציפיות ושאיפות קדושות של אבותינו ורבותינו שבכל דור ודור.

לאור זאת, הנני דוחה בתוקף את התדמית שאופנה חדשה רוצה לשוות ליהדות הספרדית. מעברים שונים נשמעים קולות הקוראים להתחדשותה של היהדות הספרדית באשר היא מקִלה יותר, פתוחה יותר ומותאמת יותר לחיי השעה. ציור זה ילדותי. חכמי הספרדים אינם מקִלים יותר מאחיהם, ולא רק משום שישנם תחומים רבים שבהם הם מחמירים לאין ערוך יותר (טהרה, ממונות, יחסים בין אדם לחברו, סלידה מכל הערמה וכהנה רבות), אלא באשר נטייתם להקל או להחמיר הינה תמיד שזורה משני מהלכים המשמשים בערבוביה: חומרא עבור תלמיד-חכם וקולא עבור הציבור הרחב. אם היהדות האשכנזית שאפה, ובצדק, להעלות את התורה למדרגה של אבסולוטיות מופשטת החולשת על כל היש, היהדות הספרדית, מבלי לשלול מגמה אחרונה זו, דרשה שתרד גם עלי אדמות כתורת חיים ממש, יום יומית, הנותנת מענה לצורכי השעה של ציבור שלם ומגוון, ולא תישאר בבחינת מענה אינטלקטואלי ל'עשירון הרוחני העליון' של עמנו.

משום כך היא סירבה בתוקף לדרוש מכל יהודי להיסגר בעולם של תורה במנותק מן החיים המעשיים, והיא סירבה לדאוג רק לעיצוב אליטה אינטלקטואלית-תורנית המטילה עצמה על הציבור בשם אי-אלו 'זכויות תורניות'. עדות לכך, הכמות האדירה של תלמידי חכמים שהקפידו להתפרנס ממעשי ידיהם גם כאשר מילאו תפקידים ציבוריים. אינני בא לשלול מרבנים את משכורותיהם – לא אעניק שמחה זולה זו לרבים בציונות הדתית ששכחו ערכם של תלמידי חכמים – אלא אני בא להאיר את המגמה הערכית-אנושית שרווחה ביהדות הספרדית. אם זו ציפתה שהראויים יעסקו כל ימיהם בתורה, בד בבד היא דרשה מהרבים להתערות בחיים ולהדיר רגליהם מדרכי יחידי סגולה, וכך להשתתף בבניין עולמו של הקב"ה, בהגנה על עמנו ועל נחלתנו ובעוד משימות שהן יסוד החיים.

ללא מלחמות

בעיצוב חיי תורה אבסולוטיים טמונה גם הסכנה של ריסוק הממד האנושי שבאדם, כי בעיקרון הטרנסצנדנטלי נעוץ תמיד גרעין המסוגל לרמוס את החולף שבמציאות האנושית. לכן חיונית הסינתזה שאליה שאפה היהדות הספרדית בין המוחלט ובין הורדתו אל מישור חיי המעשה. אידיאליות הגותית חייבת לחבור לפרגמטיזם מעשי וקיומי.

גם בגישתה אל עבודת ה' ובהבנת התורה סללה היהדות הספרדית לעצמה דרך מיוחדת שמחובתנו להנחילה לכל עמנו. העולם המערבי העלה את המוח ואת כוחותיו השכליים לפסגה נשגבה מאוד, והשלכות עמדה זו מורגשות בכל שדרות החיים בהיסטוריה של המערב. בחלקי עמנו שבאו במגע עם תפיסה זו, הדבר הביא להעמדת השכל והיראה בראש סולם הערכים והביא ברכה אדירה בדמות מסירות נפש עילאית, פיזית כרוחנית. העולם הספרדי – הלא מזרחי – מצדו, הפך את היוצרות. הוא העמיד את הלב והאהבה בראש הסולם, לא מתוך חוסר הכרה בערך השכל, שהרי לא הייתה יהדות שחתרה להבנה ולפרשנות רציונלית של התורה יותר ממנו, אלא באשר הוא בעל גישה שניתן לסווגה כמזרחית, ומתוך ניסיונו ואמונתו הוא חש במגבלות השכל ויכולותיו. אכן, איש המזרח נוטה ללעוג לשיקולים שכליים המתבררים כולם – במוקדם או במאוחר – כלא נכונים, ובמקרה הטוב כלא מדויקים דים.

שכל ויראה נעוצים בעולם הזה, בַּסופי; לב ואהבה טהורים מאירים מתוך העולם הבא, מתוך האין-סופי. משום כך, תלמידי חכמים המעמידים לב ואהבה מעל מוח ויראה חסינים מפני סתירות לוגיות, עולמות קרועים אינם חלק בנחלתם הרוחנית והתנגשויות מדומות אינן מעסיקות אותם. בבוז הם מביטים במלחמות אין סופיות סביב חוסר יכולתם של רבים לתפוס את ההרמוניה והשלמות המאפיינים את עולמו של הקב"ה. 

כתיבת תגובה