לע"נ חנוך בן גניה

המפגש בין משה רבינו ליתרו יוצר שינויים במבנה מערכת המשפט בישראל. במבט ראשון לא מובן מה החידוש הגדול בדברי יתרו. יתרה מזאת, מדוע היה צורך ביתרו דווקא, שיוביל שינוי זה. הרי זה דבר פשוט ומתבקש מאליו. מקריאת הפסוק: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב", ניתן להבין שמשה רבינו דן את עם ישראל כל היום כולו. יתרו נזדעזע מכך: "נבל תיבול גם אתה גם העם אשר איתך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך". יתרו טוען כלפי משה – אם תמשיך בדרך זו מערכת המשפט תקרוס. א"א שמערכת המשפט תהיה בנויה על איש אחד. צריך לחלק את הסמכויות לעוד אנשים כדי שתיווצר מערכת משפט נורמאלית שיכולה לתפקד בצורה טובה. בעיון בחומש הראי"ה נראה שהדין ודברים בין משה רבינו ויתרו אינו רק עניין מנהלתי, אלא עמדה מאחורי זה תפיסת עולם של משה רבינו שבאה לידי בירור. מה היתה נקודת המחלוקת בניהם? תחילה יש להדגיש שהתלמוד במסכת שבת מבאר שבאמת משה רבינו לא דן כל היום: "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו, תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו שותף לקב"ה". על יסוד ההבנה הזו, שבאמת משה לא דן בפועל כל היום, מבאר הרב את השקפתו של משה. תשוקתו של משה רבינו היתה לעבוד לצורך הכלל. כיאה לתשוקתם של השלמים והצדיקים. אולם משה מחדש שגם בעבודתו הפרטית של האדם, הנעשית לצורך הכלל – עבודת הכלל היא. האדם צריך להתבונן שכל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו בין הרוחנית בין החומרית כולם יהיו לתועלת הכלל, שהרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק תועלת לטובת הכלל. כאשר האדם שלם מבחינה פרטית, דהיינו, שגופו ונפשו בריאים, דבריו יותר נשמעים, וכן כאשר מצבו המוסרי מזוכך על ידי מעשים ומידות טובות, דבריו יותר מתקבלים. אם כן, כאשר התורה מציינת שהעם 'עמד על משה' מהבוקר עד הערב, אין הכוונה שמשה דן אותם בפועל כל היום, אלא כיוון שכל עניינו של משה היה עבור הכלל ולזה הכין והכשיר עצמו, אף שדן אותם בזמן מועט, הרווח שעם ישראל קיבל במפגש זה היה כאילו משה עשה זאת מהבוקר עד הערב. משה אף מדגיש ליתרו ש'יבוא אליי העם לדרוש אלוקים'. אין מערכת המשפט בעם ישראל שמה לה למטרה רק להעמיד חברה מסודרת, לסדר עניינים טכניים של החברה. מערכת המשפט שלנו באה להפגיש את האדם עם האלוקים – לבנות חברה יותר רוחנית, ולכן אומר לעצמו משה – 'אני חייב לעמוד מול העם ולהכשיר עצמי לכך'. יתרו לא חולק על הנקודה שמשה מבאר – הצורך בהשלמת הפרט, שמחייב שהדין יהיה רק חלק מהיום, ויתרה מכך, אף אם יתרו יחלוק, דברי משה עדיפים על מחשבת יתרו, כיוון שביסודם עומדת תפיסת עולם רוחנית. אלא יש לומר שיתרו, בתור אדם שבא מבחוץ ושייך לעולם המעשה, בניגוד למשה רבינו שחי את האידיאל וזה מה שמוביל אותו. כל חידושו של יתרו הוא דווקא בהמשך לשיטתו של משה, שיש מקום חשוב להשלמת הפרט כחלק מעבודת הכלל. שיטת משה שצריך לדון רק חלק מהיום, אינה ישימה מבחינה מעשית, מכיוון שצריך לתת מענה לכלל העם, ואז התוצאה תהיה "נבול תיבול גם אתה" כיוון שלא תוכל לעסוק בהשלמתך הפרטית, ובעקבות כך "גם העם אשר איתך" כיוון שלא יקבל אותך במלוא עוצמתך.