לאחר סיפור קבורת שרה אימנו, התורה עוסקת באריכות גדולה בשליחות שהטיל אברהם אבינו על אליעזר למצוא אישה ליצחק. שליחות זו לוותה בהרבה חששות, "אולי לא תאבה ללכת אחרי" וכו'. מן הסתם, יצחק ידע מכל מהלך זה והייתה בו ציפייה גדולה לדעת מי תהיה אשתו, מי זו שתמלא את החלל שנוצר על ידי מיתת אימו. אולם למרבה הפלא המפגש הראשוני בין רבקה ויצחק מתואר בתורה באופן מוזר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ותשא רבקה עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל". יצחק אבינו מסתכל ורואה את הגמלים, מוזר מאד, וכי רק הגמלים נגלו לעיני יצחק? היה מקום להדגיש את ראיית רבקה או אליעזר, וכי יצחק מתעלם מנושא השליחות המרכזית? לעומתו, רבקה מלאה בהתרגשות עד כדי "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל". אין לראות בתיאור זה את ההבדל בין האופי של האיש הנוטה לשכל לאופי האישה הנוטה לרגש, כיוון שגם גברים יודעים לבטא רגשות כפי שיצחק אבינו בהמשך, "ויביאה יצחק האהלה שרה אימו ויאהבה וינחם יצחק…". אם כן, מדוע במפגש הראשוני נראה שיצחק מתעלם ורואה רק את הגמלים? יצחק אבינו, למרות שמקובל לתארו כנפעל ופחות מעשי (מעשה העקדה) ואולי קצת מנותק (הברכות ליעקב ועשיו), בהחלט ידע להיות מעשי ויוזם כפי המתואר במס' מקומות בחומש בראשית. לדוג' בפסוק הקודם לענייננו מסופר "ויצחק בא מבא באר לחי רואי", ורש"י מבאר: 'שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה". מדברי הרב קוק בחומש הראי"ה ניתן לבאר עניין זה. חז"ל מפרשים במסכת ברכות כי "ויצא יצחק לשוח בשדה…אברהם תיקן תפילת שחרית…יצחק תיקן תפילת מנחה…"הרב עומד על הביטוי לצאת לשוח, שיחה נקראת תפילה: 'שתיקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים המסתעפים באופן טבעי על ידי רגשות הנפש שבעבודה שבלב"
הרב קוק מבאר שבשעת התפילה יש בנפש הפרחת כוחות חדשים המביאים את האדם להידבק באלוקיו, ולהתגבר באהבתו הטהורה. מדברי הרב עולה שכאשר התורה מציינת שיצחק ראה את הגמלים כדי להבליט שזה מה שנגלה לעיניו, אין בכך התעלמות והעלמת רגשות, אלא באותה שעה של שעת המנחה יצחק היה בדבקות מלאה בה' שגרמה לו להסיר את כל הטרדות ואף דברים החשובים עבורו. רבקה נתקלת במראה הוד זה שאין לו בעולמו אלא דבקות בקב"ה, ודווקא מראה זה מרשים אותה ביותר.
"ותרא את יצחק" מבאר רש"י "ראתה אותו הדור". מדברי הרב קוק נראה לבאר שאין זה רק הדר חיצוני אלא הדר פנימי שיצר אווירת קדושה מיוחדת. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר את "ותאמר אל העבד" כי לאחר שפסק יצחק מתפילה ורבקה ראתה שהוא הולך לקראתה, שאלה את אליעזר מי אותו אדם. מדבריו עולה שמעמד התפילה הרשים אותה. ובהמשך "ומאז והלאה נקבע בליבה פחד ממנו ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם". אם כן, למרות שבקריאה פשוטה ניתן להבין ש"וירא את הגמלים" כלולה בכך גם ראיית רבקה, וכוונת התורה לספר שראה את כל השיירה באה אבל עדיין יש בכך מן התמיהה שהיה על התורה להדגיש שראה את העיקר – רבקה. אלא שבחצי משפט זה רצתה התורה לציין שכאשר יצחק מתפלל, ונושא עיניו מעלה, כל כולו דבקות.