פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית במיטתו של יעקב אבינו. "ויחל יעקב לצוות את בניו ויאסף רגליו אל המיטה ויגווע ויאסף אל עמיו". אין התורה נוקטת לשון מיתה, אלא לשון גוויעה. אף שבמהלך הפרשה ובהזדמנויות שונות, התורה דווקא נוקטת לשון מיתה לגבי יעקב: "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנוכי מת והיה אלוקים עמכם…". אח"כ בדברי יוסף ניתן לראות שוב "אבי השביעני…הנה אנוכי מת". ולבסוף, "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם". אם כן, מדוע שינתה התורה ובמקום שהוזכרה הסתלקותו של יעקב מהעולם נאמר לשון גוויעה?

לשון זו שונה משאר האבות, בהם דווקא כן נאמרה לשון מיתה "ויגוע וימות אברהם בשיבה טובה…", ואצל יצחק כתיב "ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו". בעקבות כך שלא כתוב אצל יעקב מיתה, חז"ל אומרים 'אמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת", ומוכר לכולם הדיון "וכי בכדי חנטו חנטניה וקברו קבריה… אלא מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". נראה שדרשת חז"ל לא עומדת על איזה עניין מיוחד ביעקב שהוא לא מת, אלא התורה מדגישה שזרעו הוא המשכו של יעקב ולכן לא שייך בו מיתה. היושרה מחייבת אותנו לשאול מדוע חז"ל לא דרשו את זה על אברהם ויצחק, האם להם לא היה זרע שהמשיך אותם?

ייתכן לומר שיעקב, בתור האב שכל בניו הם חלק המרכיב את עם ישראל, יותר שייך בו העניין של 'מה זרעו בחיים'. הרב קוק עומד על הנקודה הזו בחומש הראי"ה, ומבאר שגם ביעקב עצמו לא שייך עניין המיתה: "והנה המיתה יש בה שתי פעולות הבאות על ידה. האחת מה שנוגע לגוף, והשנייה מה שנוגע לנפש החיונית בייחוסה אל הגוף". הרב מסביר שאצל הגוף מיתתו היא אפיסת כוחותיו ומניעת אפשרות פעולתו, ואצל הנפש משמעות המיתה היא ביטול פעולתה על הגוף. ומוסיף הרב שיש עוד תכלית עמוקה הקשורה למיתת הנפש, שלאחר חטא האדם הראשון קבע בורא העולם את הכרח המוות, כדי שתנוח הנפש מטרדות הגוף ורגשותיו.

עם ירידת האדם ממעלתו כתוצאה מחטא האדם הראשון, הגוף מצמצם את הנפש ופוגע ביכולתה לדבקות בקב"ה באופן שלם. מעשי האדם כובלים את הנפש ואף מטביעים בה את כל קלקולי הגוף.  הצורך במיתת הנפש הוא לנתק אותה מהגוף, לשחרר אותה ממאסרה וקשריה אל חסרונות הגוף הגשמי. אך כל זה שייך דווקא אל האנשים אשר כל חייהם סבבו סביב תאוות החושים, מה שאין כן אנשים שכל ימיהם הוקדשו לקודש. אצלם הגוף לא הוטבע בחומר, וכל רגש גופני שעלה לפניהם קידם ופעל רגשי קודש של אהבת ה'.

גם בין האבות, שענייניהם ועיסוקיהם היו רק ברגשי קודש, יעקב אבינו מיוחד בזה. אברהם ויצחק היו מוכרחים להביא לעולם את אומות ישמעאל ועשיו ובשל כך מוזכרת אצלם המילה 'וימות'. "שהקישור הנפשי עם האהבות (לבניהם) והעסקים שהיו מסובבים להקמת אומות", מחמת זה נוצר אצלם קישור לדברים שאינם שלמים. לכן הוזכר עניין המיתה שימחה רגשות אלה, מה שאין כן אצל יעקב שמיטתו שלמה, מכיוון שעסק רק בעניינים נעלים בהם לא שייך ביטול.

מדברי הראי"ה קוק עולה שדברי חז"ל שיעקב אבינו לא מת מכוונים כנגד זה שיעקב לא היה 'צריך' את המיתה כדי לשחרר את הנפש מציורים ורגשות לא טהורים.

החיבור בין גוף לנפש איננו משפיע רק על הגוף כאשר הנפש משפיעה רוחניות ומפעילה את הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש, ולכן, ככל שהאדם במהלך חייו ידבק בטהרה וישאף לרגשות קודש, הניתוק ומיתת הנפש תהיה פחות נצרכת, עד כדי כך שייאמר על אותו אדם ש'אינו מת'.